זאב שצקי היה כבר ומעט מזה עדיין: שחקן, זמר, במאי, משורר במוספי התרבות, צייר, עורך, עורך דין, מגשר, מרצה, מורה לאילתור, מתרגם פזמוני בולרו, חבר הנהלת תיאטרון, מנחה בטלויזיה (בגיל 16), מזכיר ועדת מגן השקיפות ויו”ר ועד כיתה ו’.

דילג משם לפה, עד שהגיע הפרקינסון וגרם לו להאיץ. כן – מפני שהזמן אוזל.

בוגר אוניברסיטת תל-אביב וסטודיו ניסן נתיב. שירת בתיאטרון צהל. שיחק בתיאטרון החאן ובקאמרי, בפסטיבלים ובמסגרות שונות. יצר הצגות יחיד והעלה מחזות שכתב לילדים ולמבוגרים.

פעל שנים רבות בזירת יחסי-העבודה בישראל, ניהל מחלקת דיני עבודה במשרד מוביל וליווה מאבקי עובדים וארגוני תרבות.

כמורה לאילתור בסטודיו זכה לתרום לעיצוב דורות של שחקנים. באחרונה למד לוגותרפיה, תורתו ההומניסטית של ויקטור פראנקל  מחבר “האדם מחפש משמעות” והוא מנסה להפוך לימון ללימונדה. אב לבן.

ספרו מצטרף לטנגו אנושי ומתמשך בין הומור – משמעות – אמנות ומגבלות המציאות.

תצלום: תומר אפלבאום, הארץ