מכאן ולא מכאן

הספר “מכאן ולא מכאן” כתוב במסורת הסיפור המסופר על ידי נער תמים ונבון (כמו “האקלברי פין” של מארק טוויין, או “מוטל בן פייסי החזן” של שלום עליכם); מסורת רוויה בהומור חתרני, שכן עינו של הנער, ארי פלד, רואה צללים ושברים שהעין הבוגרת פוסחת עליהם. וארי משמיע את סיפורו כבדיחת גרדום מתמשכת.

הסיפור מועבר בניב קולח, מקורי, מבעבע, המערב עגה ישראלית מפולפלת עם נתחים עסיסיים של יידיש, משלב הומור וחרדה, נאיביות ותובנות מזעזעות. הוא מעלה זו לצד זו איזו תמימות צובטת לב, שפעם עוד גרה במקומותינו, ואנטומיה חסרת רחמים של העיוורון הקולקטיבי, שבין היתר אפשר את התמימות הזו.

“מכאן ולא מכאן” יעורר בוודאי תדהמה והתנגדות, לצד הזדהות ופרצי צחוק פרוע. חזקה על הקורא שלא ירפה מהספר עד שינחתו עליו כמהלומות קורנס פרקיו האחרונים.

ממילותיו של דן מירון על הספר: “אנחנו תל אביב סטנדרט. אבל דיזנגוף סטנדרט, לא ריינס סטנדרט. רחובות מקבילים, עולמות הפוכים. בדיזנגוף אתה מסתובב אייזן בטון ברחוב הראשי, מדרכות מלאות, עם הראש תמיד למעלה, שיראו אותך באור. בריינס אתה מזדחל לבד בחצי חושך, או עם בנות פרצוף צנע, בררה, מדוזות שמוכרחים להחביא מהחבר’ה. זאת תל אביב שלנו.”