הקול האורפיאי כרך 1

שירת הנשים העברית, שהתלוותה לשירת הגברים החל בשנות העשרים של המאה הקודמת, ניסתה בדרכים שונות למצוא את קולה הייחודי. אחת הדרכים הללו, הנועזת שבהן, היתה השמעתו של “קול אורפיאי“. קול זה הציב תחרות “נשית” לקול ה”גבוה” ביותר של השירה הביאלקאית והמשכיה: לעומת השירה הכמו-“נבואית” הגברית דיבר קול זה לא רק על אהבה לגבר ולילד ועל טיפוח משפחה (לה “ציפה” המימסד הספרותי הגברי ואותה עודד) אלא דווקא על החתירה אל ה”רוחני”-המטאפיסי, אפילו אל המופשט.

ראשונה להשמיע את הקול השירי הנשי הזה היתה המשוררת יוכבד בת-מרים (1980-1901), אחת מארבע האמהות המייסדות של שירת הנשים העברית, היא קבעה את הרגיסטר שלו, והעמידה אותו במבחן הקשה של הזמן הספרותי והלאומי. במודע או גם שלא במודע קולה של בת-מרים הוא לכן זה המתהדהד בשירתן של המשוררות, נורית זרחי, רחל חלפי, אגי משעול, ויהודית מוסל-אליעזרוב. מבלי שניתקו את עצמן מרגישיות מגדריות “נשיות” ומן המרקם התימאטי והפואטי של השירה הישראלית בכללה, חתרה, כל אחת מהן בדרכה, להשמעת “קול אורפיאי – להגיע באמצעות הנגלה אל מה שמעבר לו.

חוקר השירה דן מירון, אשר בספרו “אמהות מייסדות, אחיות חורגות” (1991) העמיד את המסד לחקר ראשיתה של שירת הנשים העברית, עוקב בספרו הנוכחי אחר התפתחותן של ארבע משוררות ישראליות אלו, שבשירתן  – שירה ייחודית לכל משוררת, בלתי דומה כלל לזו של אחרת – התהדהד בדרך זו או אחרת “הקול האורפיאי”, ותוך כך גם השתלב בשירה הישראלית. יצירותיהן  מבחנות כאן כבחינה מדוקדקת במסות חקר מונוגראפיות רחבות היקף. בה בעת הן מוצגות במסות אלו על גבי רקע רחב של תולדות השירה העברית-הישראלית ושל הסוגיות הכלליות של הדיון בשירה המודרנית.