החיה בבית הכנסת

העבודה היסודית והמקורית שעושה כאן דן מירון לגבי השאלה של הקשר בין זהותו היהודית של קפקא לבין יצירתו היא מהלך משמעותי, ייחודי וחשוב מאוד בחקר קפקא מבחינת הבהרה ביקורתית לגבי ספקולציות שונות בנוגע לקשר בין יהודיותו לבין יצירותיו, וגם מבחינת דעותיו של קפקא עצמו על עניינים יהודיים, קשריו עם התיאטרון והספרות היידיים, דעותיו על הספרות העברית והערכותיו לגבי אי-סבירותה של ספרות יהודית בלשונות אירופיות. בכל אלה עוסק דן מירון ביסודיות ובאומץ אינטלקטואלי ולא מהסס להבהיר את חולשתן ושטחיותן של כמה מקביעותיו המכלילות של קפקא.

אבל כל הסוגיות האלו שנדונות בחלקו השני של הספר מקבלות אופי דרמטי בחלק הראשון, בניתוח מפורט, עמוק ורחב ביותר של הסיפור הנשכח של קפקא “החיה בבית הכנסת”, שהוא גם הסיפור היהודי היחיד בכל כתביו.

דן מירון חושף בסיפור “היהודי” הזה כמה מן האלמנטים המובהקים שמעניקים את הגדולה הספרותית של קפקא. – – כבר למן השורה הראשונה של הסיפור נדלק אותו חשמל מטאפיזי קפקאי, הדהוד של עבר קדום, שקודם לחוק או במקרה המיוחד הזה החוק היהודי – ההלכה, וכל זה מתובל בהומור דק ובדיונים משפטיים בעלי אופי תלמודי-סכולסטי, שדן מירון חושף להפליא את המכניזם שלהם. כל זה לא רק נותן לספר הפרשני הזה חיוניות מיוחדת ומעמיד את הפרדוקס הקפקאי כחי ומושך כתמיד, אלא באופן מיוחד גם מתגלה כרלוונטי לעיסוק האובססיבי האינסופי, עיסוק פוליטי ותיאולוגי שאנו עדיין מתבוססים בתוכו בשאלת הזהות היהודית הנאבקת בתוך הנורמליות הישראלית שהתיימרה לפתור אותה.