שוט / תמר גטר

]…[ אבל אנו לעולם אין אנו באים אל בין המצרים, גם לידי

מבוכה איננו באים, ואיננו במבוך אפילו אם כאשר נקלענו אליו

אנו שרויים עמוק בין המצרים. איננו באים כי איננו יוצאים

ואפילו רק נקלענו. אנו שרויים. הנה מחדש, הנוזלים. האיומים.

עומדים. הים לא נסוג. מכל עבר אנו שרויים. מי היה מאמין איך

שנקודות הופכות לכדורים. כל דבר קטן מתנפח. בלענו אותם.

אז נסוגונו והשתגענו אל תוך הים, אנו הפרש והסוס, טבענו

יחד. גוף אחד היינו. כך זה היה: גוף אחד היינו.

]מתוך 'גוף אחד'[

הגיון הכתיבה של תמר גטר הוא מרחבי ויסודו תמונתי. בכך הוא

קשור לעבודתה האמנותית וצומח ממנה באופן עמוק. הסיפורים, אלה

שמתוך הצבות הציור ואלה שמעמדם עצמאי, כרוכים בסיטואציות

כמו גם במבנים רטוריים של חזרה כנגד קיבוע והשהייה. האופי

הפרגמנטרי הוא אולי תכונתם הבולטת ביותר. החלקיות היא גם נושא

)תוכן( וגם קומפוזיציה. סיפוריה בדויים והם מתרחשים לעיתים בו־

זמנית, במקומות שונים בעולם ובהיסטוריה. הרחקה בזמן ומקום היא

דרכה להתמודד עם הקרוב ביותר. את האקטואליה של החיים לרבות

הפוליטית מבינה גטר כמטלה של ניתוח מטונימי: אופנים של פרישה

זהירה ומדוקדקת, לא של עובדות אלא של סוג הקשב והמבט שלנו

בעולם. עבורה זו בהכרח הצבעה על מצבן הנזיל מאוד של סמיכויות

ולכן קשב מוגבר לקרבה בין קולות, מראות, רעיונות. זוהי אפוא תמיד

תהייה על הטווח או הכוח של תמונה, אופטית כמו לשונית, מחשבה

אודות ערכה הפוטנציאלי של גמישות האסוציאציה. "אני מאמינה –

אומרת גטר – שהצורה החלקית, ומתודה של כתיבה שמכילה ומציגה

את המקוטע והחלקי טומנות סיכוי להצביע על אמת".